החלטה בתיק בר"ע 42257-12-11

השופט אילן סופר

1.         לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מיום 7.11.11 (השופט אילן איטח, נציגת עובדים מירה ארינובסקי ונציג מעבידים רו"ח אליעזר גרינבלום; ב"ל 45152-02-11), בה נקבע כי למשיבה ארע אירוע תאונתי בעבודתה, וכי לאור זאת יש למנות מומחה רפואי בעניינה לצורך בחינת הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לתקופת אי הכושר.

            הרקע העובדתי

2.         ביום 14.7.10 פנתה המשיבה למבקש בתביעה לדמי פגיעה, בגין פגיעה ברגלה השמאלית. המשיבה טענה כי יש להכיר בפגיעה ברגלה כ"פגיעה בעבודה" על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: " החוק").

3.         המשיבה ילידת 1964, עבדה כעובדת משק בית שלוש פעמים בשבוע, למשך כ- 5 שעות כל פעם, והשתכרה 6,000 ש"ח לחודש.

4.         המשיבה טענה כי ביום 21.1.10 החליקה בעבודתה, על רצפת הפרקט שבחדר הילדים בבית בו הועסקה, ונחבלה בשוק שמאל.

5.         ביום 18.3.10 פנתה המשיבה לרופא משפחה, ולאורתופד, והתלוננה על החבלה ברגלה. בתיעוד הרפואי צויין כי נפלה בעבודה לפני כחודש.

6.         ביום 16.6.10 פנתה המשיבה לרופא בבקשה לתעודת אי כושר. תעודת אי הכושר שקיבלה המשיבה מתייחסת לתקופה שבין  1.5.10 ועד ליום 30.7.10.

7.         בבית הדין קמא נוהל הליך הוכחות במסגרתו נחקרה המשיבה, ובעלה, ותכליתו הכרעה בשאלת עצם קיומו של אירוע תאונתי.

אין מחלוקת כי קיימות סתירות רבות בין גרסאות המשיבה כפי שנמסרו בשלבים שונים של ההליך, לגבי העובדות הנוגעות לאירוע - העיתוי בו ארע, האופן בו התרחש, המגבלות שגרם וכד'.

8.         ביום 7.11.11 קבעה דעת רוב בבית הדין קמא, במסגרת החלטה מנומקת ומפורטת, כי ארע למשיבה אירוע תאונתי בעבודתה ביום 21.1.10,  בו נחבלה בשוק שמאל מהברך ומטה. בהתאם לכך קבע בית הדין קמא כי ימונה מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לתקופת אי הכושר.

            בהכרעתו קבע בית הדין קמא כך:

     " מכלול אי ההתאמות בין כתב התביעה לבין האמור בחקירה (ת/2) לבין עדות התובעת, כמו גם אי ההתאמה שבין עדות הבעל לבין האמור בכתב התביעה מעורר קושי לא מבוטל בקבלת גרסת התביעה.

מנגד ניתן לזקוף לטובת התובעת, מעבר להתרשמותינו ממנה ומבעלה, את השיקולים הבאים:

א. התובעת העידה על עצמה כמי שיש לה בעיות זיכרון קשות - ואכן, התובעת לא דייקה בפרטים שונים - טכניים במהותם (שם המעסיקה בעדותה היה שגוי, ימי העבודה בהודעה לחוקר היו שגויים ועוד), באופן שמעלה את האפשרות כי אכן זכרונה של התובעת לגבי "המעטפת" של הארוע אינו מן המשובחים. משכך, עשה בית הדין מאמץ שהתובעת תיצור קשר עם המעסיקה כדי לבחון האם תוכל לתמוך בגרסת התובעת וזאת כדי לא לזקוף לחובתה את אי העדתה. לאחר מאמצים מרובים נוצר הקשר אך מבירור של ב"כ הנתבע עם המעסיקה עולה כי למעשה אין היא שוללת כל אפשרות עובדתית וכי למעשה הפרטים המהותיים לא זכורים מעבר לרשום בהצהרת המעביד. התובעת ויתרה על העדתה - ובנסיבות הענין נהיה מוכנים שלא לזקוף את אי העדתה של המעסיקה לחובת התובעת.

ב.   לדעת רופא המוסד (כפי שעולה מן הרישומים בתיק) "האיחור" בפניה לטיפול רפואי הוא סביר, כך שעצם הפניה המאוחרת לא מחליש את גרסת התובעת.

ג.   וזה העיקר - האמירה של התובעת אצל הרופא בביקור מיום 18.3.10 אודות נפילה בעבודה "לפני חודש" יכולה להתיישב עם מי שמשיח לפי תומו, ולראיה רק בחודש וחצי לאחר מכן תחילת מאי 2010) הגיעה תקופת אי הכושר. כך שלו האמירה נועדה לשרת 'בניית תיק' לכאורה ניתן היה לצפות לתקופת אי כושר מוקדם יותר.

בהקשר לזה נציין כי טענת הנתבע לפני האמירה "לפני חודש" מביאה למחצית חודש 2/10 ולא למועד הארוע הנטען - 21.1.10, אינה משכנעת. שכן, נראה כי מדובר באי דיוק שנובע מליקוי בהערכת הזמן.

לאחר ששקלנו את מכלול הראיות והשיקולים, ובשים לב לעקרון שבמקרים בהם יש ספק עדיף לפסוק לטובת המבוטח - החלטנו לקבוע כי אכן ארע הארוע התאונתי הנטען.